בערב רגיל במטבח, על המדף שליד הגז, עומד מתקן תבלינים קטן מעץ. העץ שלו כהה ושחוק במקומות שבהם ידיים נוגעות בו כבר שנים רבות. בשורה עומדות הצנצנות, ועל כל אחת מהן מדבקת נייר עם כתב יד שאיש כבר אינו מצליח לזהות. את המכסה של אחת מהן מסובבים בעדינות, כי הוא חורק. כולם הושיטו יד אל המתקן הזה בלי להסתכל, ואף אחד לא טרח לרשום אותו באיזו רשימה.
לפני מעבר לדירה אחרת אנשים מקלידים או אומרים כמה מילים קצרות, כאילו הכול נכנס בהן. הביטוי הזה נשמע אותו דבר בכל בית, ממש כמו המשפטים הקצרים שנכתבים על כל דירה באותה צורה. אבל הבית מורכב ממקומות קטנים, ואת המקומות האלה מכירים לרוב רק בני הבית. לכן בני הבית יכולים לכתוב פעם אחת, לפני השיחה הראשונה, כמה שורות פשוטות על מתקן התבלינים ועל מקומו במדף. את זה עושים בלי למדוד ובלי לספור, בעין בלבד.
חדר לבן עם קרטונים ועציצים, ועל המדפים שלו עוד אין כלום.
המתקן הקטן שליד הגז
התוויות הן הדבר הראשון שרואים. כל אחת נכתבה בעט אחר ובכתב יד אחר, ובחלק מהן האותיות דהו עד שנשארו רק הקווים הגדולים. אחת התוויות התקלפה, ומישהו כתב אותה מחדש בעט בצבע שונה. מאז כולם נזהרים מלכתוב אותה פעם נוספת, כי היא כבר נראית כאילו כך נועדה להיות. אפילו אדם שמוצא בה שגיאת כתיב משאיר אותה כמו שהיא.
המתקן נוטה מעט שמאלה, כי המדף עצמו לא ישר לגמרי, ואף אחד לא מתקן את זה, כי כולם התרגלו. במטבח של דירה קטנה, כזו שמתכננים בה את החלל לפי עקרונות של שימוש חכם בשטח קטן, המדף שליד הגז הוא כל המקום שיש למתקן. המתקן הזה לא מופיע שם, וגם לא הצנצנת שחורקת. בבית עצמו הוא עומד ליד הגז ונשען שמאלה, ודווקא בגלל זה סומכים עליו.
המכסה שחורק הוא כמעט חתימה. כשמסובבים אותו, קודם בא הקול, ואחריו ריח התבלין שבצנצנת. בני הבית מזהים אותו בלי להסתכל, רק לפי החריקה, כמו שמזהים צעדים מוכרים במסדרון. ייתכן שזו הסיבה שאיש לא טרח להביא לו מכסה חלק, כי בלי הקול הצנצנת הייתה נשמעת זרה.
מאחורי הצנצנת האחרונה מקופל פתק זעיר, ואיש כבר אינו זוכר מי כתב אותו. פעם פתחו אותו, קראו כמה מילים בכתב יד לא מוכר, וקיפלו אותו בחזרה למקומו. הפתק אינו נחוץ לאיש, ובכל זאת הוא נשאר שם, כי כל אחד חושש להיות זה שזרק אותו. כך מתקן קטן שומר קצת היסטוריה שאף רשימה אינה מכילה.
מילים שנכתבות על כל דירה
על כל דירה נכתבות לרוב אותן מילים פשוטות, כמו מרפסת, מטבח, סלון וקומה. הן קצרות ונוחות, ולכן הן נשמעות מתאימות לכל בית. אבל המילים האלה מספיקות רק למבט ראשון, כזה שעוד לא נכנס אל המטבח. מי שגר בדירה יודע שהיא כוללת גם מדף נוטה, צנצנת חורקת ופתק שאיש אינו זוכר. ברשימה הקצרה של המילים אין מקום לדברים כאלה.
תוכנית של דירה מראה קירות, דלתות וחלונות, אבל היא שותקת על המדף שליד הגז. היא אינה יודעת שהמדף נוטה מעט, וגם לא שעומד עליו מתקן שכולם מושיטים אליו יד בלי לחשוב. אותה תוכנית יכולה להתאים להרבה בתים, וכל אחד מהם מלא בדברים קטנים שהיא לא רואה. ייתכן שזה מה שהופך בית למקום מסוים ולא לשרטוט.
בדרך כלל, כשמגיע רגע המעבר לדירה אחרת, מקלידים בתיבת החיפוש את הביטוי מחירי הובלת דירות, או אומרים אותו לשכן במדרגות. אותו ביטוי נשמע אצל כל משפחה, ולכן הוא לא אומר דבר על מתקן, על מדף או על מטבח. הוא קצר ונוח, ונשמע כמו שם של דבר אחד שזהה אצל כל המשפחות. על מה שיש בפנים הבית הוא לא יודע כלום. ואין בכך פגם, כי כך נוצרים ביטויים קצרים.
מה יש במתקן ומה יש סביבו
בני הבית יכולים לכתוב על המתקן כמה שורות קצרות, שורה לכל עניין. מסתכלים עליו בעין, ואין צורך למדוד דבר ולא לספור כלום. הכוונה היא להעביר לנייר את מה שהבית יודע בעל פה. אלה העניינים:
- מה כתוב על התוויות, ובאיזה כתב יד.
- מה עומד ליד המתקן על המדף.
- מה נח מתחתיו.
בבתים מסוימים, אחרי שכתבו על המתקן ועל מקומו במטבח, רושמים גם את קופסת המוזיקה הקטנה שעל אדן חלון. זו שורה נוספת, שנכתבת כשיש חשק ולא כשיש הוראה. השורות האלה לא נבדקות ולא נמדדות על ידי איש. הן נשארות של הבית, בניסוח הרגיל של בני הבית ובלי מילים גבוהות.
בשורה הראשונה כותבים מה כתוב על התוויות, כמו שהוא כתוב, גם אם הכתב עקום או דהוי. אם תווית נכתבה מחדש בעט אחר, גם זה נכנס לשורה, כי כך היא נראית בכל ערב. אין צורך לתקן שגיאות כתיב ולא להשוות לשום דבר. השורה נועדה להישמע כמו אדם שמסתכל על המדף ומקריא, לא כמו טופס.
בשורה השנייה כותבים מה עומד ליד המתקן, למשל צנצנת בודדת שהגיעה לשם בלי הסבר. בשורה השלישית כותבים מה נח מתחתיו, למשל מפית ישנה שהמדף כבר לא מכיר בלעדיה. אולי מתחת למתקן נח דבר שאיש לא שם לב אליו שנים. אלה פרטים שלא נכנסים לשום ביטוי קצר, ולכן אף ביטוי כזה לא מגיע אליהם.
קרטונים סגורים ליד קיר לבנים, וכל אחד מהם מחכה לשורה קצרה על הצד.
שורות פשוטות וצילום לידן
בית שנבנה לפי תוכנית נראה שלם על הנייר, אבל גם שרטוט של אדריכל לבית פרטי משאיר בחוץ את מה שחי על המדף. המתקן לא מופיע בו, ואיש אינו מצפה שיופיע. השורות הפשוטות על המתקן הן מה שאיש אינו מצייר. הן נכתבות פעם אחת, בעיפרון או בהודעה, בידי אחד מבני הבית. המתקן, מצדו, נוטה שמאלה גם בלי שורות.
ליד השורות מניחים צילום של המדף כמו שהוא נראה בערב רגיל, בלי לסדר אותו לפני כן. הצנצנות נשארות בשורה העקומה שלהן, והתווית בעט השונה נשארת במקומה. הצילום מראה את הצורה, והשורות מספרות מה כתוב ומה עומד סביב. לרוב שניהם יחד אומרים על הבית יותר מכל ביטוי קצר.
את השורות ואת הצילום מראים לכל אדם שפונים אליו, ולרוב מספיק לומר אותן בקול, כמו שמספרים על שכן. הן לא טופס ולא רשימה, ואין להן שדות, הן פשוט הבית בכמה משפטים. בבית עצמו יש אנשים שמכירים את המתקן עוד לפני שנכתבה עליו מילה, אלה שמושיטים יד אל הצנצנת החורקת ואלה שיודעים איזו תווית נכתבה מחדש. הם לא צריכים לקרוא את השורות כדי לדעת מה כתוב בהן.
הערב הראשון על המדף החדש
בערב הראשון במקום החדש המטבח עוד נשמע אחרת, והרצפה שלו זרה לבני הבית. ייתכן שהיא מחוממת בשיטת חימום תת רצפתי, אבל המתקן אינו מתעניין בכך. המדף שליד הגז ריק ונקי, כאילו מישהו ניגב אותו במיוחד בשבילו. המטבח הוא המקום שבו מתחילים לעמוד הדברים הראשונים.
מניחים את המתקן על המדף הנקי, והצנצנות חוזרות לשורה שלהן אחת אחרי השנייה. התווית שנכתבה בעט אחר מתיישבת בקצה, והפתק המקופל חוזר אל מקומו מאחורי הצנצנת האחרונה. המדף חדש, אבל השורה נראית כאילו עמדה שם שנים. לרגע המטבח כולו נראה כמו מקום שגרים בו.
אחר כך מסובבים את המכסה החורק פעם אחת, רק כדי לשמוע אותו במקום החדש. הקול קצר ומוכר, וכמעט מצחיק בשקט של בית שעוד לא התרגל לשום קול. אם המדף החדש ישר, ייתכן שהמתקן ייראה לרגע מבולבל, כי אין לו עכשיו שום סיבה לנטות. כולם מסתכלים עליו וצוחקים, ואין מי שמציע לתקן.
לבסוף נדחף המתקן מעט שמאלה, אל הצד שבו הוא רגיל לנטות. בבית שכמעט כל דבר בו עוד לא מוכר, זה הדבר הראשון שנראה כמו שהיה. אין עליו רשימה, יש רק כמה שורות פשוטות שכבר נאמרו. ובינתיים הוא עומד על המדף שליד הגז, נוטה קצת שמאלה, והמטבח החדש מתחיל להיות בית.
